בירת ישראל

"טרואר" הוא מושג מעולם היין שמשקף את מכלול התנאים הסביבתיים:
אקלימיים, גיאוגרפים, טופוגרפיים ואנושיים, אבל לפעמים פוגשים בירה שהיא טרואר, תבנית נוף מולדתה.
בירה שהיא ישראל של פעם בבקבוק. בירה שכולה אומרת "חבר'ה" אולי המילה הכי ישראלית שיש.
בירה שאפשר לשתות בפאב בלילה, אבל היא לא תתנגד גם אם תשלוף פחית שלה מהצידנית בפיקניק על שפת הים או בקבוק, ישר מהקרח, ליד המנגל עם החבר'ה בפארק כשאתם מספרים בפעם האלף את הסיפור על הרס"פ ההוא מהטירונות שהריץ את הפלוגה כל הלילה
ונהנים ממנו כאילו שמעתם אותו עכשיו בפעם הראשונה.
אני מתכוון כמובן לגולדסטאר, בירת לאגר כהה שהיא קצת כמונו, הישראלים, קצת מחוספסת, קצת מתקתקה ואוהבת לעשות שמח, במיוחד ביום שבו אנחנו בכפכפים וטי-שירט – כי ממש לא אכפת לה מדרס-קוד.

גולדסטאר מעולם לא עשתה מעצמה עניין, היא לא קוראת לעצמה הבירה הכי טובה בעולם ולא תובעת שישלמו עבורה יותר כי היא מושלמת, פשוט כי יש לה ביטחון עצמי של אחת שיודעת שאולי יש טובות ממנה, אבל אין טובה כמוה – וככה בדיוק אתה אוהב אותה.

כשכל לגימה מזכירה לך את הדייט הראשון, את הרגילה ההיא שבה ירדתם לאילת, את הזיקוקים של יום העצמאות מעל העשן שעולה מהקבבים שזה עתה הנחת על האש.
אז אתה לוקח עוד שלוק – וטועם קבב כדי להיות בטוח שהוא כבר מוכן וטובל בטחינה, נותן ביס קטן בזית סורי מריר – ופתאום המקום הזה שיש לנו כל כך הרבה טענות כלפיו, לפעמים בצדק, נראה לך כמו הבירה הזאת: הוא אולי לא מושלם, אבל הוא היחיד שאתה יכול לקרוא לו בית,

ממש כמו שהיא היחידה שכל שלוק שלה מחזיר אותך הביתה.