חיפה, קיץ 1989

היום נדמה שאין מישהו שלא יודע מה הוא קורס ברמנים, אבל ב-1989, עת ניצלתי חופשה כפויה וממושכת מהצבא, תוצאה של מפגש בין תעלת נ”ט לקרסול הימני שלי, לא היה בין חבריי מי שהכיר את המושג: קוקטיילים נלגמו אז, אם בכלל, בבתי מלון. פה ושם הוגשו בברים גם “לגונה כחולה” או “טקילה סן רייז”, אבל ברוב הזמן הברמנים מזגו, לכל היותר בירה, כוס וויסקי B&J – ובשאר הזמן הקציפו את החלב לקפה ה”הפוך”.

הקורס, שמלבד הכנת קוקטיילים, לימד על המשקאות השונים, האריך מאוד בפרקים שעסקו בוויסקי ובקוניאק למשל, אבל קיצר מאוד בוודקה: “כל מה שאתם צריכים לזכור על וודקה” אמר המדריך, ברמן מיתולוגי ולימים דמות מוכרת בענף, “הוא שבניגוד למשקאות האחרים היא אינה נמדדת בטעם אלא בחוסר טעם: כמה שפחות ריח, כמה שפחות טעמים – כי כל טעם בוודקה הוא טעם לוואי”.

כן, זה מה שחשבו המקצוענים על וודקה, בישראל של לפני 30 שנה.

 

מוסקבה, אביב 2008

דימיטרי, הבחור ששימש לי כמורה דרך וכפה, ב-48 השעות הראשונות שלי במוסקבה, אמר לי שאני חייב לנסות את הוודקה האהובה עליו.

הקונספציה מלפני כמעט 20 שנה, זאת שטענה שלוודקה טובה אין טעם ואין ריח, הופרכה כבר מזמן: מי שבאמת אוהב וודקה, כך ידעתי, יודע לאפיין גם ארומה וגם גווני טעם ייחודיים לה, שהם – ורק הם – הופכים אותה למה שהיא. למרות זאת, את “בלוגה” הכרתי עד אז רק כקטגוריה הגבוה ביותר של ביצי דג החידקן, אלה שמשמשות לקוויאר, הטעם הנרכש הכי נהדר בעולם. שאלתי האם מדובר במותג חדש ונעניתי שכן – הבקבוק הראשון תחת שם המותג הושק רק כמה שנים קודם לכן, בשנת 2002, אבל שורשיו מגיעים עד לסיביר ועד לשנת 1900. יכול להיות שהם חיכו 102 שנים כדי שייווצר ביקוש עולמי לוודקה כה איכותית.

תהיתי אם הוודקה בעלת השם המחייב כל כך, תהיה קרובה באיכותה למעדן שעל שמו היא נקראת, אבל אפילו אני לא הייתי מוכן ל”וואו” שנפלט מפי אחרי שרוקנתי את הכוסית הראשונה – כוס קריסטל בנפח של כ-50 מיליליטר (או גרם, כטרמינולוגיה הרוסית). דימיטרי חייך. לאט לאט נערמו גם הצלחות על השולחן: כיסונים מלאים בכל טוב, קוויאר, בליני (פנקייקים) שמנמנות ועגלגלות עם שמנת חמוצה וביצי סלמון אדמדמות – והכל בכלי הגשה יפים כל כך, עד שבשלב כלשהו השקפתי, מבוסם קמעה, על כל הטוב שמסביבי והרגשתי אוליגרך אמיתי. רק שהטוב עוד היה לפני: בהמשך אותו הלילה כרכתי צעיף אדום לצווארי ושמתי פעמיי לאצטדיון לוז’ניקי בעיר, כדי לראות את מנצ’סטר יונייטד שלי זוכה בתואר הצ’מפיונס האחרון שלה (עד עתה). עד היום, נחקק הלילה הזה בזיכרונותיי כאחד הטובים שהיו לי אי פעם.

 

תל אביב, חורף, כמעט 2020

מאז הלילה ההוא במוסקבה, בלוגה ואני חברים. העדינות וההקפדה שמלוות את תהליך הייצור, כולל זמן “מנוחה” שמאפשר לטעמים להתייצב, ניכרים כולם היטב בתוצר הסופי. בקבוק אחד נמצא באופן תדיר במקפיא שלי – ועולה על השולחן בכל יום שישי, עוד לפני היין והמנות השונות, כדי לפתוח את הארוחה הכי כיפית של השבוע עם חיוך.

ולפעמים, רק לפעמים, אני מתיר לעצמי להתפנק עוד יותר, רוכש בקבוק בלוגה מסדרת “גולד ליין”, מרסק בעזרת הפטישון שנלווה לכל בקבוק את הציפוי מעל הפקק ולוגם עד שלנגד עיני נגלה המנג’ר האגדי שלנו, סר אלכס פרגוסון, כשהוא מניף ידיו אל על – כמו גלויה מעידן אחר. אילו הייתה ליגת אלופות לוודקה, הרי שבלוגה הייתה זוכה בו בכל שנה, למרות שלפני 30 שנים ומעלה היינו בטוחים שלוודקה טובה אין טעם וריח.